<h1>סמ"ג לאוין סימן ק"ע</h1>
<h2>דף ח:</h2>
גרסינן בפרק קמא דבבא קמא (ח' ב') ובפרק קמא דב"מ (י"ד א') אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא לוי בעל חוב דראובן והוציאה מיד שמעון, אם אין שמעון כל כך פיקח לעמוד עמו בדין ולסתור דבריו או שאמר לבית דין הגדול אני רוצה לילך ושמעון אינו יכול לילך (ב"מ י"ד א' סוף תד"ה עד), ורצה ראובן לעשות דין עם לוי עושה ואין יכול לומר לו מה לי ולך והלא אין עליך אחריות, לאו בעל דברים דידי את, שהרי ראובן אומר לו אין רצוני שתהיה לשמעון תרעומת עלי שהרי הפסיד בגללי (ע"פ רמב"ם מכירה פי"ט הל' ט' ע"ש). בכתובות בפרק מי שהיה נשוי (צ"ב א') אמר רבא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ולקחה משמעון באחריות ובא בעל חוב של ראובן לטרוף אותה ממנו אינו יכול לחזור על שמעון שאף על פי שלא קבל ראובן אחריות לשמעון אחריות של עצמו קבל עליו שלא יהא הוא המוכר והוא המוציא לעצמו, אבל אם בא ב"ח של יעקב אביהם וטרפה מיד ראובן חוזר בכל הדמים על שמעון מפני ששמעון קבל עליו אחריות וראובן לא קבל לשמעון אחריות של אחרים כלל (שם הל' י').
<h2>דף יד:</h2>
שנינו שם (ב"מ נ"ו א') אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות, ודורש בגמרא מנין לנו דבר זה דתניא או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינם מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן קנוי ומכור שאין עומדין אלא לראייה שבהן, עמיתך ולא הקדש. פיר(ו)ש רבא בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ב ב' ובתד"ה ה"ג) דבקרקעות לא יבטל המקח אפילו ביתר משתות, וכן אמר רב נחמן, דבתראה הוא והלכתא כוותיה בדיני(ה), בפרק המקבל (ב"מ ק"ח א') זבן במאתן ושוה מאה אין אונאה לקרקעות, וכן אמר רבה בר עולא בפרק קמא דבבא קמא (י"ד ב') שקרקע הוא הדבר השוה לכל כסף, מכל אלה יש ללמוד שאין הלכה כרבי אמי ור' יוחנן שאומר (ב"מ נ"ז א') ביטול מקח יש לקרקעות [ו]כן פסק רב אלפס (ב"מ ל"ב א' ע"ש). במה דברים אמורים במוכר נכסי עצמו אבל שליח שטעה בכל שהו בין במטלטלין בין [ב]קרקעות אומר (קידושין) שם שהוא חוזר (ע"פ לשון רמב"ם מכירה פי"ג הל' ט'), ופוסק רבינו משה (שם) שאפוטרופוס של יתומים כשליח, ומה שאומר רבא בפרק אלמנה נזונית (כתובות ק' א') דשליח כדיינים אומר רבינו תם דבשליח של דיינים מדבר שם (תד"ה רבא). אמנם גרסינן בירושלמי בפרק אלמנה ניזונית (ה"ד) גבי אלמנה שכתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה או להפך נתקבלה כתובתה, ומקשה ואין סופה לחזור משום מקח טעות ומעמידה שם לרבי יוחנן כשהוקיר המקח, אם כן סובר רבי יוחנן בשוה מאתים במנה שיש להם ביטול מקח, וכן אמר רב נחמן משמיה דחסא שאומר בפרק הזהב (ב"מ נ"ז א') יש ביטול מקח לקרקעות איפשר שסובר בזה כרבי יוחנן וגם איפשר דרב נחמן משמיה דנפשיה סובר כן ומה שהזכיר בפרק המקבל מאה במאתן לאו דווקא אלא מעט פחות, כך פירשו רבינו תם ורבינו חננאל (כתובות צ"ח א' תד"ה אלמנה ע"ש).
<h2>דף לט.</h2>
מוכיח בפרק המפקיד (ב"מ מ"ב ב') שהמוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולן ואוכלין ולא היה יודע שזה לא היה אוכל עד שמת ברעב הרי זה מחזיר לו את הנבילה ויחזיר לו הדמים וכל כל כיוצא בזה (רמב"ם מכירה פט"ז הל' י' ע"ש), היה המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהא המקח עמו ולא ידע במום זה, הרי הסרסור נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק את השור בפני עצמו ולהחזיר לו קודם שימות והיה הסרסור מחזירו על המוכר ראשון והואיל ולא עשה הוא הפסיד את (על) עצמו (שם הל' י"א). עוד אומר שם שאם היה הלוקח אפוטרופוס של יתומים ואחר שלקחו מסרו לבקרו לשמרו ואומר שם נימא לאפוטרופוס זיל שלים יאמר אני מסרתיו לבקרא ולא פשעתי בו, משמע ש(ה)אפוטרופוס של יתומים משלמין אם פשעו, ובפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק ל"ט א') אומר שור של יתומין שנגח משלם מעליית יתומים אבל לא מעליית אפוטרופוס דילמא מימנע ולא עבדי, התם שאני שכל עיקר מינוי האפוטרופוס לא היה מפני תקנת היתומין אלא מפני תקנת העולם לשלם להן הזיקן כמו שאומר מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין בהן בפני [ה]אפוטרופוס לפיכך נמנעין יותר בקל (ב"מ שם תד"ה נימא).
